ירושלמי- קיץ וחורף

אנו נמצאים בתחילת חודש מרחשון, עונת הגשמים, ובפרשת נח, המבשרת על קביעות העונות, "זרע וקציר, קיץ וחורף", ובתקופה זו אנו מתחילים להזכיר ולבקש את הגשמים. בירושלמי מודגש שהזכרת הגשמים והתפילה עליהם אלו דברים שאנו ניגשים אליהם בעיקר כיישות ציבורית, ככלל, ולא רק כפרטים ויחידים.

נציין ארבע מאמרים מהירושלמי במסכת תענית, מהם עולה עיקרון זה.

א. בירושלמי שואלים מדוע לא מתחילים להזכיר את הגשמים כבר בליל שמיני עצרת, ועונים: "לית כל עמא תמן", כלומר: אין ציבור גדול בערבית בבית הכנסת, ולכן דוחים את תחילת ההזכרה לבוקר, שאז הציבור מתכנס בבית הכנסת, ברוב עם.

ב. בירושלמי אומרים: "ר' חגיי בשם ר' פדת: אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח ציבור." תחילת האזכרה חייבת להיות ציבורית. שליח הציבור מזכיר, ואחריו כלל הציבור. הלכה זו שמקורה בירושלמי מובאת בכמה ראשונים ובשו"ע, אולם הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו אותה, משמע קצת שלדעתם הבבלי לא אמר את זה כי הוא לא מסכים עם זה. הריטב"א מזכיר את שתי המימרות הללו של הירושלמי, וכוללם יחד, כלשונו: "לית כל עמא תמן, פירוש, ובעינן תחילת ההזכרה במקום כנופיא וביחד לכולם, וכמו שאמרו בירושלמי אסור ליחיד להזכיר גבורת גשמים עד שיזכיר שליח צבור."

ג. המשנה אומרת: "הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין". ובירושלמי: "אלו הם היחידים? אלו שהן מתמנין פרנסין על הציבור". ושואלים: "מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור הוא מתפלל ונענה?". ועונים: "אלא מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור ונמצא נאמן, כדיי הוא מצלייא ומתענייא". הרא"ש מזכיר את הירושלמי הזה, ומסביר "כיון שהוא נאמן בשליחות הקהל, ומוסר נפשו לעמוד בפרץ להגן בעדם, כדי הוא שיענה גם מן השמים בעד הקהל". לעומת זאת, בבבלי: "מאן יחידים? אמר רב הונא: רבנן." בבבלי היחידים הם בעלי מעלה גבוהה מצד עצמם, בהיותם ת"ח, ובירושלמי מעלתם וכח תפילתם לעניין הגשמים היא הקישור העמוק שלהם עם הציבור, בהיותם מנהיגיו שלוחיו, ומוסרים נפשם עליהם.

ד. עוד הבדל נוסף בין התלמודים, בסגנון הלשון. בירושלמי מובא בלשון רבים: "הלכה מקום שמזכירין שואלין", ובבבלי בלשון יחיד: "במקום ששואל מזכיר".

לסיכום, בבבלי לא מצאנו שהזכרת גשמים והתפילה עליהם זה עניין ציבורי, אבל בירושלמי זה מאוד מודגש.

שורש הדברים – בארץ ישראל עם ישראל נעשה ציבור וקהל. הזוהר הק' אומר (מתורגם): "כתוב 'גוי אחד בארץ', ודאי בארץ הם גוי אחד, עמה נקראים אחד ולא הם בלבדם. שהרי 'ומי כעמך ישראל גוי אחד' מספיק לומר, אבל לא נקראים אחד אלא 'בארץ', בזווג עם הארץ הזאת". בחו"ל אנו יחידים, וערך הציבוריות של ישראל מופיע בעוצמתו בארץ ישראל.

השילוב של שני התלמודים יחד בונה את השלימות. הירושלמי בונה את היישות הציבורית הגדולה, והבבלי בונה את ההופעה של היישות הזאת בכל אחד ואחד, ובית ישראל נבנה בשלימותו משני התלמודים יחד.